תנ"ך על הפרק - ויקרא יז - בכור שור

תנ"ך על הפרק

ויקרא יז

107 / 929
היום

הפרק

אִסּוּר שְׁחִיטַת חוץ והקרבה בַּבָּמוֹת, כִּסּוּי הדם, טֻמְאַת נְבֵלָה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז. אפילו חולין, לפי הפשט במדבר, שנאסר להם בשר תאוה ולא היו אוכלים כי אם שלמים, וכתיב כי ירחק ממך המקום... ואמרה אכלה בשר…בכל אות נפשך תאכל בשר. כיון שבאו לארץ ישראל הותר להם בשר תאוה, ופרשה שניה מוכחת דקאמ' אשר יעלה עלה או זבח, ופרשה ראשונה בחולין, אלא שפרשה ראשונה במדבר ושניה במוקדשין ואפילו בא"י ובארץ המרחק. ורבותינו פירשו דשתיהן במוקדשין, וראשונה בשחיטה ושניה בהעליה ואו, לרבות את הזורק: דם יחשב. נחשב עליו כאלו שופך דם אדם בלא עדים והתראה והוי בכרת: ולא יזבחו עוד את זבחיהם. כלומר, איני אומר מפני שאני צריך לזבחיהם, אלא מפני שלא ירגילו להקטיר לע"ז וזהו: ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי איני לא רעב ולא צמא, ולא עשיתי אלא כדי שישמעו לקולי, ולא ירגילו לע"ז ואיתכפרו מעונם ולהנאתם נתכונתי ולא להנאתי: כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו. כלומר, מפני שני טעמים אני אוסרו, אחת שהוא נפש ואין הגון לאכלו, ועוד שאני נתתיו [לכם על המזבח] נמצא בבהמה הנקרבת שני טעמים ובחיה ובעוף מפני שהוא נפש, ולכך הדם הוא אסור מכל בהמה, חיה ועוף, אבל אסור חלב אינו אלא מפני שהוא נקרב ולכך אינו נוהג אלא בקרבת ושניהם אסור קדושה שקדושתן אוסרתן, ולא כשאר אסורין שהם משוקצים וטמאים ולפיכך בהמה נקרבת דבר ידוע שדמה אסור, שהרי דמה ראוי ליזרק על גבי המזבח, ואינו צריך היכר אחר, כתיב: על הארץ תשפכנו, אבל אותו של חיה ועוף שאינו נזרק, הטעינו הכתוב כסוי, להיות היכר שהוא אסור. והכופרים שאומרים אין כסוי הדם מצוה, ראוי להפשיט עורם מעליהם, והוא הוא המגלה פנים בתורה שלא כהלכה. יש מהם אומרים אם צריך לנקות חצרו יכסהו בעפר, וכי הכתוב מלמדם לנקות חצרות? ומי למדם לנקות רפת בקר שלהם וגללו צאת [ה]אדם? יקחו אותם בידיהם ויוציאם לחוץ, כי דבריהם דברי צדוקים. ויש מהם אומרים לפי שאמר למעלה שיש עונש בדם המוקדשין אם לא יביאנו לאהל מועד, אמר בזה, שאין בו עונש, וכסהו בעפר, כמו: ארץ על תכסי דמי, [וכמו:] ונתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות, שיראה ויענשו, אבל בזה, וכסהו בעפר, לא יענש עליו; אם כן, יאמר על הארץ ישפכנו, אי נמי וכסהו ארץ, עפר למה הזכיר? ועוד מאי בעפר? עפר היה לו לומר, ועוד ללמה נקט חיה ועוף? יאמר בבהמות חולין וכל שכן שאינן ראוין כלל להקרבה, ועוד שאין לשון כסוי שייך אלא בעון הנמחל כמו: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אבל כיון שאין שם עון וטנופת, מה יכסה בעפר? ודבריהם חולין אפילו להזכיר וספריהם ראוין לישרף: אשר יצוד. למדה תורה דרך ארץ שלא יקח [אדם] בשר מן השוק ולא יאכל (בשר) אלא בהזמנה הזאת, שאינו חסר כלום. ושפך את דמו [וכסהו]. במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו מצות בזויות עליו; ומכאן אנו למדין לכל [ה]מצות לנהג בהן דרך כבוד, כמו שאמרו רבותינו: אבוהון דכולהן דם דמיניה ילפינן כולהו דרך כבוד: בעפר שצריך ליתן עפר למטה ולמעלה דבעפר משמע בתוך העפר, שיהא נכרך בתוך העפר. הגה"ה: וכל נפש אשר תאכל נבלה. במה הכתוב מדבר? אם בנבלת בהמה, הרי כבר אמור: והאכל מנבלתה יכבס בגדיו (בפר' ויהי ביום השמיני), ועוד מאי טרפה? אי בנשחטה מי מטמאה, ואי בשלא נשחטה היינו נבלה; אלא בנבלת [עוף] טהור הכתוב מדבר שאינו מטמא לא במגע ולא במשא אלא בגדים אבית הבליעה, דנהי דאינו משוקץ ליגע ולישא, לאכל הוא משוקץ וטרפה, להוציא נבלת עוף טמא דלא טרפות שייך ביה. ולפיכך החמיר הכתוב בנבלת עוף טהור מעוף טמא, דמתוך שהוא מותר באכילה אתי לקלקל בו, דעוף אין שחיטתו מפורשת ויהיו סבורים שנבלתו מותרת:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך